לכבוד יום האישה, מוקדש להורי הבנות שבנינו (אבל לא רק)

כולנו מחשיבים עצמנו אנשים ונשים נאורים ומתקדמים, נכון? יחד עם זאת, תתפלאו אולי לדעת כי אחת השאלות הראשונות ששואלים אותנו בתכנית Spark היא: “מה היחס בין בנים לבנות  אצלכם?״

כשאנחנו עונים כי באופן טבעי וללא סינון מצידנו היחס הוא שווה, אנשים לרוב מתפלאים. הם ציפו שנאמר "יותר בנים"…

האם זה בגלל שיש בתכנית גם קורסים מדעיים כגון רפואה, רובוטיקה, פיצוחי צפנים וסייבר? האם זו החשיבה המתמטית או הלוגיקה? או אולי זה פשוט בגלל שרוב האנשים משקיעים יותר בטיפוח האינטלקט אצל בנים, ואת הבנות מכוונים לספורט, מחול או אומנויות? האמת – היד רועדת לי רק מלכתוב את השורות הללו…

אני אמא לבת ושני בנים, אני לא פמיניסטית אבל בהחלט כן מאמינה בשוויון, בעוצמה ובמנהיגות נשית!

כבר מיום שנולדה בתי הבכורה, קוממה אותי העובדה כי ברשתות התינוקות למיניהן תמיד שלחו אותי למחלקת הוורודים, בעוד אני דווקא חפצתי בתכלת שיתאים לעיניה הכחולות… גם באגף המתנות החלוקה הייתה די ברורה: בובות לבנות וגיבורי-על או לגו לבנים. זה המשיך בתיקי הגן של ברבי או הלו קיטי לבנות לעומת תיקי סמי הכבאי ומכוניות לבנים, ועוד אינספור דוגמאות שבטח קופצות לכם/ן לראש.

כשדניאל בתי הגיעה לגיל כניסה לכיתה א׳, התמזל מזלה והיא התקבלה לביה"ס לאומנויות בת"א, מרחק של כ-40 דק׳ נסיעה מביתנו בהסעה מטעם ביה"ס.

האמהות מהשכונה הרימו גבה ואמרו לי: "ילדה לבד? לשלוח באוטובוס עד מרכז ת"א? מה רע בביה"ס בשכונה? מילא זה היה בן…״ הן חתמו את המשפט בצקצוק שפתיים.

אף משפט לא נאמר על הגשמת הפוטנציאל, על שנות האושר ותחושת הסיפוק שיצפו לה מעיסוק בתחומים בהם היא כ"כ מוכשרת… התכווצתי לי בפנים ולא עניתי.

בהמשך, בכיתה ג׳ החלה בתי ללמוד יום בשבוע במרכז מחוננים. לא אשכח את שיחת הפתיחה, בה ריכזו אותנו ההורים ומנהלת המרכז סיפרה על האפליה המתקנת לטובת הבנות (האם זה בגלל שמראש הורים לבנות פחות שולחים את בנותיהן למבחנים הללו?) וכי אחוזי הפרישה של בנות גבוהים לעומת הבנים, בעיקר בגלל שההורים פחות מייחסים חשיבות ללמידה מסוג זה עבור הבנות, ושכדאי שנשים לב ונעודד את הלמידה הסקרנות והמוטיבציה, כבר מעכשיו…

מפליא? לא בטוח.

אני בטוחה שאם נבדוק בתוכנו עמוק, נראה כי רובינו חוטאים במחשבות מסוג זה לעיתים, ומכאן הדרך לאי שיוויון בעבודה, ריבוי מנהלים בכירים על פני מנהלות, פערים בשכר וכו' קצרה מאוד.

בעבר, כשבתי הייתה אומרת לי שהיא מפחדת להצביע בכיתה, חוששת  להתבלט מדי ,שלא יחשבו שהיא ״שוויצרית״, או – השם ישמור – חכמה מדי, נהגתי להקריא לה את הטקסט הבא שכתבה הסופרת האמריקאית מריאן ווילאמסון.

הטקסט מובא כאן בהקשר לעוצמה הנשית אבל הוא נכון ןמדוייק לכולם: נשים וגברים, מבוגרים וילדים/ת כאחד.

הוא נכון לכל מי שחושש/ת לבטא את עצמו/ה, את חוכמתו/ה, יופיו/ה או רגישותו/ה… כלומר, לכולנו.

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
זה האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, שמפחיד אותנו יותר מכול.
אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים.
כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם.
אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.
נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.
הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.
כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.
כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

לסיום, אחתום במשפט שהתחברתי אליו מאוד מתוך ספר נהדר שכתבה גליה תורן שנקרא "יוצאת מן הכלל":

"את היא מילה אחת שיש בה הכול. "את" יש בך כל מה שצריך, מא' ואת ת'"

הורים – לכו העצימו את בנותיכן, הן תשננה את העולם!

הכותבת היא קרין מוסקונה יוספידיס, אמא ל-3 ילדים, עו"ד, המקימה והמנהלת של Spark Academy ביום ונהגת מונית של ילדיה אחה"צ, ספורטאית ורקדנית תחרותית בלילות, בעלת תואר ראשון בהצטיינות בתקשורת ותואר נוסף בהצטיינות במשפטים, המאמינה בהתפתחות תמידית, יציאה מאזור הנוחות, וחיים ללא פחד… וכל התארים הללו צויינו כאן בכוונה 🙂

רוצים לקבל מאיתנו הודעה על פוסטים חדשים בנושא חינוך והשראה?
הירשמו כאן: