למה בחרתי להשתתף בתכנית טלויזיה, ואיך זה קשור לגידול ילדים אמיצים?

אז נתחיל בכמה שאלות מיקוד: האם אני חושב/ת שאני אמיצ/ה?

מה מנהל אותי בבחירות שלי בחיים – האומץ או הפחד?

אני מעדיפ/ה להישאר באזור הנוחות הבטוח שלי, או להעז ולנסות גם במחיר של, אולי, להיפגע/להסתכן?

קרוב לוודאי שהתשובות שעניתם באופן אישי לגבי עצמכם, ישקפו גם את מצב הילדים שלכם או לפחות אחד מהילדים (בכל משפחה יש את הילד האחד הזה שהוא השיקוף/התיקון שלכם).

ואם אתם מספיק כנים כדי לראות את זה, זו כבר נקודת מוצא מעולה להתקדם ממנה!

ילדים שומעים מה שאתה אומר – אבל מקשיבים למה שאתה עושה

הדוגמא האישית היא קריטית בסיפור הזה, הרי במבחן ההורים הגדול כבר למדנו שהילדים לומדים ממה שהם רואים ולא ממה שתגידו!

אנחנו יכולים להרצות להם שעות על להעז ולא לפחד, על לדבר עם המורה כשמשהו לא טוב להם, או לא להתבייש להצביע, או להיות אמיץ ולהתנדב למועצת תלמידים, או לנסות להתחבר עם חברה חדשה. אבל אם לא נראה להם שגם אנחנו עושים את זה בעצמנו ושזו דרך החיים שלנו, אז כל ההרצאות לא שוות כלום כי הילדים שלנו כידוע קולטים הכול ולא משנה בני כמה הם…

על מנת להישאר רלוונטיים עבורנו ועבור הילדים שלנו אנחנו חייבים כל הזמן להתפתח , להתקדם ללמוד, כלומר – להעז! זה נכון שבעתיים בעולם המהיר והמשוגע בו אנו חיים היום, הלהעז ולנסות דברים חדשים כל הזמן, אחרת איך זה יקרה?

איך מחנכים לאומץ ותעוזה?

זה מתחיל בדברים קטנים כמו להזמין משהו חדש במסעדה תוך כדי שאני מדגישה את זה שהנה, ילדים, תראו – אני טועמת משהו חדש! תוך כדי שאני מעודדת אותם לנסות גם…

משם מתחילה הדרך לאומץ להחליף מקום עבודה, או אפילו ללכת על יזמות חדשה לחלוטין כמו שאני עשיתי עם Spark Academy, דווקא בתוך הסגרים והאי וודאות של הקורונה…

מה הילדים ראו? אמא קורבנית שבוכה על עסק של הפקות שנמחק יום אחד אחרי 20 שנה? או אמא אמיצה שקמה ומעזה ומגשימה חלום של יזמות חברתית? האמת שלא נפנפתי בזה ולא לא דיברתי על אומץ – פשוט קמתי ועשיתי והם פשוט ראו את זה קורה, שאלו שאלות, הבינו שהכל אפשרי אם רוצים ומנסים…

והנה כך, בשבוע שעבר כשטומי שלי בן ה-12 הודיע לי שהוא חוזר להתחרות בשחמט ובלי להתבלבל נרשם למוקדמות אליפות הארץ בשחמט אחרי שלא שיחק שלוש שנים לפחות, אמרתי לעצמי בלב "וואלה הילד הזה אמיץ…"

אז התוצאות של המעשים שלכם כהורים יגיעו בלי שתשימו לב אפילו, אבל כן צריך להחדיר את הרעיון ולטפח את האומץ הזה מגיל צעיר.

אם אני חושבת על זה לעומק, יש לי המון דוגמאות על אומץ, אבל אסיים פה בדוגמא הכי עכשווית שעוד מעט תראו את תוצאותיה בעצמכם:

להעז ולהשתתף בתוכנית טלוויזיה… להיחשף, לתת למישהו אחר שליטה על אני נראית, איך אוצג, מה יעשו ממני בכלל? עריכה מגמתית וכיוצ"ב. זה לא צחוק חברים, זה מפחיד מאוד ודורש חתיכת אומץ!

זה לא צחוק חברים, זה מעבר לריגוש ולחוויה, זה דורש חתיכת אומץ וכמובן אמונה בטוב, אמונה בכך שצריך לחוות את החיים במלואם! גם אם יש סיכוי שנפגע.

וכמו שאני אומרת לילדים שלי: אל תשבו על הספסל, תשחקו בתוך המגרש, תהיו נוכחים בסיטואציות, תיזמו, תתנדבו, תנסו, תביעו דעה! מי שלא לוקח סיכונים אולי לא נפגע, אבל הוא מפספס בדרך כ"כ הרבה הזדמנויות ויותר מזה – אולי הוא מפספס את עצמו?

אז גם אם התוכנית לא תצא טוב וגם אם תהיה מלא ביקורת (ברור שתהיה, אלו החיים, זה הפורמט) וגם אם לא יראו את מי שאני/אנחנו בכלל – עדיין, בסוף הדרך הראיתי לילדים שלי שבחרתי בחוויה, בחרתי באומץ, בחרתי לנסות משהו מעניין שהציעו לי ולא פחדתי…

אז בפעם הבאה שאתם אומרים לקטנה בת ה-4 במגלשה ״אל תעלי לשם, את תיפלי!״ תחשבו אולי תרצו לנסח את זה אחרת…

תפקידנו לתת השראה, להם ולעצמנו!